Endnotes

Endnotes1
  1. הוציאו החוצה את מתיכם

הוציאו החוצה את מתיכם

מסורתם של כל הדורות המתים מכבידה כסיוט על מוחם של אלה החיים... המהפכה החברתית של המאה התשע עשרה איננה יכולה ליטול את שירתה מן העבר אלא רק מן העתיד. היא איננה יכולה להתחיל טרם תפשוט מעליה כל אמונה תפלה על אודות העבר. מהפכות העבר חייבו היזכרות בעבר על מנת לחנוק את תוכנן־שלהן. כדי להגיע לתוכנה שלה־עצמה, על מהפכת המאה התשע עשרה לאפשר למתים לקבור את מתיהם.1

אם דברים אלה היו נכונים כאשר כתב מרקס את הפסקה הזו, כשניתן היה רק לדבר על הקומוניזם בזמן עתיד, הרי הם אמתיים על אחת כמה וכמה היום, בשעה שאנרכיסטים וקומוניסטים יכולים לדבר על 'ההיסטוריות' שלהם, ולמעשה נדמה שהם אינם מדברים אלא על כך. כיום, המרקסיזם עצמו הוא מסורתם של הדורות המתים, ודומה שאפילו סיטואציוניסטים מהתקופה המאוחרת מתקשים 'לעזוב את המאה העשרים'.2

אנו כותבים זאת לא בגלל איזו התלהבות מיוחדת מההווה, או כפועל יוצא מרצוננו 'לעדכן' את התיאוריה הקומוניסטית. המאה העשרים ואחת - בדיוק כמו קודמתה - מתהווה על ידי הסתירה בין העבודה ובין ההון, על סמך ההפרדה בין העָמָל ובין ה'חיים', ועל יסוד העובדה שצורות מופשטות של ערך שולטות בכל. צודק, אפוא, וראוי לעזוב אותה כמו את קודמתה. ובכל זאת, 'המאה העשרים' המוכרת לסיטואציוניסטים - מִתְאָר היחסים המעמדיים שלה, זמניות התקדמותה והאופקים הפוסט־קפיטליסטיים שלה - היא בבירור מאחורינו. אנו משתעממים מתיאוריות חדשניות - פוסטמודרניזם, פוסט־פורדיזם, וכל מוצר חדש אחר של האקדמיה - לא משום שאין הן יכולות לתפוש מהו רצף מהותי, אלא כיוון שההבניה  מחדש, הקפיטליסטית, של שנות השבעים והשמונים של המאה שעברה איננה עוד בגדר חידוש.

בגיליון ראשוני זה של Endnotes, אספנו סדרה של חיבורים (בעיקרו של דבר חילופי דברים בין שתי קבוצות קומוניסטיות בצרפת) שעניינם ההיסטוריה של המהפכות במאה העשרים. כפי שמבהירים חיבורים אלה, ההיסטוריה של המהפכות האלה היא היסטוריה של כישלון, בין אם מפני שהן נמחצו על־ידי מהפכות־נגד קפיטליסטיות ובין אם כיוון ש'ניצחונותיהן' לבשו צורה 'אנטי־מהפכנית' בעצמם; הן יסדו שיטות חברתיות אשר הסתמכו על חילופין מוניטריים ועבודה בשכר ונכשלו להתעלות מעל הקפיטליזם. עם זאת, אלה האחרונות לא היו רק בגדר 'בגידה', כשם שאלה הראשונות לא נבעו רק מ'טעויות אסטרטגיות' או מהיעדר 'תנאים היסטוריים'. כשאנו בוחנים את שאלת הכישלונות הללו, אין אנו שואלים 'מה היה קורה אילו' ותולים את אשמת תבוסתן של התנועות המהפכניות בכל דבר אחר (מנהיגים, צורות הארגונים, רעיונות מוטעים, תנאי בלתי בשלים) מאשר התנועות עצמן מבחינת התוכן המובחן שלהן. זהו טבעו של תוכן זה שבו אנו עוסקים בחילופי הדברים שלהלן.

בפרסומנו חיבורים 'היסטוריים' מעין אלה, אין ברצוננו לעודד עניין בהיסטוריה עצמה ואף לא לחדש העניין בדברי ימי המהפכות או מאבקי הפועלים. אנו מקווים, שבעיוננו בתוכן המאבקים של המאה שעברה, נסייע לערער את האשליה שעבר זה הוא איכשהו העבר 'שלנו', דבר־מה שיש להגן עליו או לשמרו. אמירתו של מרקס מזכירה לנו את הצורך להסיר מעלינו את עולהּ המת של המסורת. נרחיק עד כדי כך ונאמר שמלבד הכרתנו בשבר ההיסטורי המפריד בינינו ובינן, אין לנו דבר ללמוד מכישלונות מהפכות העבר; אין לנו צורך לשחזרן על מנת לגלות את 'טעויותיהן' או לזקק את 'אמיתותיהן', שכן בכל מקרה מן הנמנע יהיה לחזור עליהן. בכך שאנו אומדים את ההיסטוריה הזו, בכך שאנו קובעים שהיא היתה ואיננה, אנו משרטטים קו שמבליט את מאבקי ההווה.

שני הצדדים לחילופי הדברים שאנו מפרסמים, קבוצות Troploin ו־ Théorie Communiste, צמחו מתוך מגמה שהתפתחה בראשית שנות השבעים של המאה שעברה, אשר על בסיס מאפיינים חדשים של המאבק המעמדי, ניכסה באופן ביקורתי את האולטרה־שמאלנות ההיסטורית, הן בגרסתה הגרמנית־הולנדית (הקומוניזם המועצתי) והן בגרסתה האיטלקית (תומכי אמדאו בורדיגה), כמו גם את עבודתם המאוחרת יותר של האינטרנציונל הסיטואציוניסטי וקבוצת 'סוציאליזם או ברבריות'. טרם נציג את החיבורים עצמם, עלינו אפוא להציג את המכנה המשותף שלהם.

מסירוב לעבוד ל'קומוניזציה'

כאשר בשנת 1954, כתב גִי דֵבּוֹר 'לעולם לא לעבוד' על קיר בסמטה בגדה השמאלית, סיסמה זו – שאותה לקח מ[המשורר ארתור] רמבו3 - חָבַה עצמה מאוד לסוריאליזם ולאוונגרד יוצא־חלציה. במלים אחרות, סיסמה זו עוררה, לפחות בחלקה, השקפה רומנטית על אודות הבוהמה מסוף המאה התשע עשרה – עולם של אמנים ואנשי רוח מן המעמד הנמוך אשר הפכו ללכודים בין יחסי הפטרונות המסורתיים ובין השוק התרבותי החדש שבו הוכרחו למכור את סחורתם. הגישה השלילית של הבוהמה כלפי העבודה היתה הן מרידה במצב מקוטב זה והן ביטוי לו. לכודים בין בוז אריסטוקרטי ל'מקצועי' ובין טינה זעיר בורגנית נגד כל המעמדות החברתיים האחרים, הם החלו לראות בָּעבודה – לרבות זו־שלהם – כמושחתת ופגומה. הסוריאליסטים היו אלה שהפכו את העמדת פנים זו של סירוב לעבוד לעניין פוליטי; הם שינו את המחוות הניהיליסטיות של רמבו, לוטרמון (Lautréamont) והדדאיסטים לכדי קריאה מהפכנית ל'מלחמה בעבודה'.4 ובכל זאת, מבחינת הסוריאליסטים, יחד עם מהפכנים לא־אורתודוכסיים אחרים (למשל, פּוֹל לאפארג, יסודות מקרב אנשי הארגון 'פועלי התעשייה של העולם' [IWW], כמו גם מרקס הצעיר), ביטולה של העבודה נדחה כאופק אוטופי בצדהּ האחר של מהפכה המוגדרת במונחים מידיים על ידי הפרוגרמה הסוציאליסטית של שחרור העבודה - ניצחונה של תנועת הפועלים והעלאת מעמד הפועלים לעמדה של מעמד שליט חדש. מטרת ביטולה של העבודה תושג, אפוא, באורח פרדוכסלי - תחילה באמצעות סילוק כל המגבלות על העבודה (לדוגמה, הקפיטליסט כפרזיט על גבה של העבודה, יחסי הייצור כמרסנים את הייצור) – ומכאן הרחבת תנאי העבודה לכולם ('אלה שאינם עובדים, לא יאכלו') ותגמול הפועל בנתח הצודק של הערך המיוצר על ידו (באמצעות תכניות שונות של חישוב העבודה).

סתירה גלויה זו בין אמצעים ובין תכליות, הניכרת ביחסיהם המוטרדים של הסוריאליסטים עם המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, היתה טיפוסית לכל התיאוריות המהפכניות במהלך תקופת עלייתה של תנועת הפועלים. למן האנרכו־סינדיקליסטים וכלה בסטליניסטים, המעטפת הרחבה של תנועה זו השליכה את יהבה על הפלת הקפיטליזם והחברה המעמדית בכלל באמצעות כוחו העולה של מעמד הפועלים בתוך הקפיטליזם. בנקודה מסוימת, ציפו שהפועלים ישתלטו בכוחם זה על אמצעי הייצור, דבר שילווה ב'תקופת מעבר' לקומוניזם או אנרכיזם, תקופה שבה נהיה עדים לא לביטול מצבו של מעמד הפועלים אלא להכללתו. כך, המטרה הסופית של העלמת החברה המעמדית התקיימה במקביל למכלול של אמצעים מהפכניים שהבטיחו את הנצחתה של חברה זו.

האינטרנציונל הסיטואציוניסטי (SI) ירש מהסוריאליסטים את הניגוד בין האמצעים הפוליטיים הקונקרטיים לשחרור העבודה לבין התכלית האוטופית של ביטולה. הישגם העיקרי היה לשנות את מיקומו של ניגוד זה: מניגוד חיצוני המתווך על ידי מַעֲבָר הפרוגרמה הסוציאליסטית לכדי ניגוד פנימי שהניע את מושגם בכל האמור בפעילות מהפכנית. ניגוד אחרון זה כלל חשיבה רדיקלית מחדש על שחרור העבודה לצד דגש על סירוב לכל הפרדה שהיא בין הפעולה המהפכנית לבין שינויים המוחלט של החיים - רעיון שבוטא מפורשות במיזם המקורי שלהם, 'יצירת סיטואציות'. אין להמעיט בערך חשיבותה של התפתחות זו, שכן 'ביקורת ההפרדה' כאן רמזה לשלילת כל מרווח זמן בין אמצעים ובין תכליות (ומכאן כל תקופת מעבר), כמו גם סירוב לכל תיווכים סינכרוניים תוך התעקשות על השתתפות אוניברסלית (דמוקרטיה ישירה) בפעולה המהפכנית. ובכל זאת, חרף יכולת זו לחשוב מחדש על החלל והזמן של המהפכה, השגבתו של  האינטרנציונל הסיטואציוניסטי את הניגוד בין שחרור העבודה ובין ביטולהּ התבטאה, בסופו של דבר, בקריסת שני הקטבים הללו אחד אל תוך האחר, לכדי אחדות מידית של סתירה, המגדירה את הניגוד בין אמצעים לתכליות כניגוד בין צורה ובין תוכן.

לאחר שנתקלו בראשית שנות השישים בקבוצה הניאו־מועצתית, 'סוציאליזם או ברבריות', אימץ האינטרנציונל הסיטואציוניסטי בכל מאודו את הפרוגרמה המהפכנית של הקומוניזם המועצתי, והילל את המועצה כ'צורה המושגת בסופו של דבר' של המהפכה הפרולטרית (המועצה נחשב למערך שבאמצעותו הפועלים ינהלו באופן עצמי את הייצור, ויחד עם מועצות אחרות, יחלשו על כלל השלטון החברתי). מאז ואילך, כל הפוטנציאל וכל המגבלות של האינטרנציונל הסיטואציוניסטי הוכלו במתח שבין קריאת אנשיו ל'ביטול העבודה' ובין סיסמתם המרכזית, 'כל הכוח למועצות הפועלים'. מחד, התוכן של המהפכה כלל ערעור רדיקלי על העבודה עצמה (ולא רק על ארגונהּ), כשהמטרה היא להתגבר על ההפרדה בין העבודה ובין הפנאי; ומאידך צורתה של המהפכה אמורה היתה להתבטא בכך שהפועלים ישתלטו על מקומות עבודתם וינהלו אותם באופן דמוקרטי.5

מה שמנע מהאינטרנציונל הסיטואציוניסטי להתגבר על סתירה זו היה שהקטבים של תוכן וצורה היו שניהם מושרשים בחיוּב תנועת הפועלים ושחרור העבודה. זאת, שכן אף־על־פי שאנשי האינטרנציונל הסיטואציוניסטי ניכסו מקרל מרקס הצעיר (ומהמחקרים הסוציולוגיים של 'סוציאליזם או ברבריות') את העיסוק בניכור מעבודה, הם בכל זאת ראו בביקורת ניכור זה כמתאפשרת על ידי השגשוג הטכנולוגי של הקפיטליזם המודרני (פוטנציאל האוטומציה של 'חברת הפנאי') ועל ידי גדודי תנועת הפועלים היכולים, לדעתם, לחייב (במאבקיהם היומיומיים) ולנכס (במועצותיהם המהפכניות) את הקידמה הטכנית. על סמך כוחם הקיים של הפועלים בנקודות הייצור, ראו הסיטואציוניסטים את ביטולה של העבודה כאפשרי. בכך שהעבירו את הטכניקות של הקיברנטיקאים ואת המחוות של האנטי־אמן הבוהמיין לידיו הנאמנות, המיובּלות, של מעמד הפועלים המאורגן, יכלו הסיטואציוניסטים לדמות את ביטולה של העבודה כתוצאה ישירה של השחרור ממנה, כלומר: לדמות את ההתגברות על הניכור כתוצאה מארגון מחדש מידי, טכני־יצירתי, של מקום העבודה על ידי הפועלים עצמם.

במובן זה, התיאוריה של האינטרנציונל הסיטואציוניסטי מייצגת את מחוות האמונה הכנה  והאחרונה בהמשגה המהפכנית של הניהול העצמי כאינטגרלי לפרוגרמה של השחרור מעבודה. ברם, ביקורתם של הסיטואציוניסטים נתקבלה ושונתה על ידי אלה שביקשו לערוך תיאורטיזציה של המאבקים החדשים שצצו כשפרוגרמה זו נכנסה למשבר בלתי הפיך בשנות ה־70' של המאה שעברה. הם הבינו את הביקורת הזו כנטועה לא בחיוב תנועת הפועלים כי אם בצורות חדשות של מאבקים שהקבילו להתפרקותה של תנועה זו. עם זאת, בחיבורֵי Invariance, La Vielle Taupe, Mouvement Communiste ואחרים, הניסיון להתגבר על הסתירה המרכזית של האינטרנציונל הסיטואציוניסטי עשוי להתבטא תחילה בביקורת ה"פורמליזם", העדפת הצורה על פני התוכן, במסגרת האידיאולוגיה של הקומוניזם המועצתי.

ביקורת המועצתיוּת

            בניגוד להוראותיו של האינטרנציונל הסיטואציוניסטי, הפועלים שנטלו חלק בשביתה ההמונית של מאי 68' בצרפת לא השתלטו על אמצעי הייצור, לא הקימו מועצות ולא ניסו לנהל את המפעלים תחת שלטון הפועלים.6 ברוב מקומות העבודה שנכבשו על־ידם, הפועלים היו שמחים לעזוב את כל ארגון המפעלים בידי נציגי האיגוד המקצועי, ואלה התאמצו לעתים לשכנע את הפועלים להגיע לאספות על מנת להצביע בעד המשך השביתה.7 במרבית המאבקים המעמדיים החשובים ביותר של השנים שקדמו לכך, ובמיוחד אלה שהתקיימו באיטליה, הצורה המועצתית - שהיוותה באופן עקבי התגלמות הרדיקליות הפרולטרית במעגל הקודם (גרמניה 1919, איטליה 1921, ספרד 1936, הונגריה 1965) – היתה חסרה. ובכל זאת, שנים אלה התאפיינו באופן פרדוקסלי בעליית האידיאולוגיה המועצתית; זאת, באשר נדמה היה, כי נוכח אי־צייתנותו של מעמד הפועלים והחיוּת ההולכת ודועכת של הארגונים הוותיקים, עולה שהדבר היחיד החסר היה הצורה ההולמת ביותר למאבקים ספונטניים ובלתי־היררכיים. בהקשר זה, קבוצות כמו ה־ ICO (Informations Correspondance Ouvrieres) בצרפת, 'סולידריות' באנגליה וקבוצת 'שורש וענף' בארה"ב, ובמידה מסוימת הזרם ה־operaisti באנגליה, הצליחו להחיות את העניין בשמאל הגרמני/הולנדי באמצעות האשמת האויבים הישנים של המועצתיות - כל מפלגות השמאל והאיגודים, כל ה'ביורוקרטים'  בלשון האינטרנציונל הסיטואציוניסטי - בכישלונה של כל התקוממות חדשה.

זמן לא רב יחלוף עד שפרספקטיבה זו תאותגר, ואתגר זה ילבש תחילה את הצורה של תחיית המסורת השמאלית־הקומוניסטית האחרת. תחת הנהגתו הרוחנית של אמדאו בורדיגה, השמאל האיטלקי ביקר זה מכבר את הקומוניזם המועצתי (אשר בחיבורו 'קומוניזם שמאלי, מחלת ילדות', צלע לנין יחד עם השמאל האיטלקי) על שביכר צורה על פני תוכן ועל המשגתו הבלתי־ביקורתית את הדמוקרטיה.8 זוהי עמדה זו, המסוננת דרך השפעת כתב־העת הבדלני הבורדיגיסטי Invariance אשר ביסוד ביקורתו של ז'יל דאוב (Gilles Dauvé) את הקומוניזם המועצתי בחיבורו "לניניזם והשמאל הקיצוני", שמהווה אחד הטקסטים היסודיים במגמה שאותה אנו מתארים.9 דאבה מאשים את הקומוניזם המועצתי בפורמליזם מחמת שתי סיבות: גישתם לשאלת הארגון רואה בצורת הארגון גורם מכריע (מעין 'לניניזם במהופך'), ותפישתם את החברה הפוסט־מהפכנית הופכת את הצורה (המועצות) לתוכנו של הסוציאליזם על־ידי ציורו של זה האחרון כעניין ניהולי ביסודו. עבור דאבה, כמו עבור בורדיגה, היתה זו שאלה כוזבת, שכן הקפיטליזם איננו אופן ניהול כי אם אופן ייצור שבו ה'מנהלים' מכל סוג שהוא (קפיטליסטים, פקידים, ואף פועלים) אינם אלא פונקציונרים שבאמצעותם מנוסח חוק הערך. כפי שיטענו מאוחר יותר פייר נַשׁוּאָה (La Vielle Taupe) וקרטסן ג'ול (Invariance),דאגה מעין זו לצורה על פני דאגה לתוכן מחליפה למעשה את המטרה הקומוניסטית של הרס הכלכלה באופוזיציה גרידא לניהול הכלכלה על־ידי הבורגנות.10

ביקורת ה־ Work Redux (תחיית העבודה)

            כשלעצמה, ביקורת הקומוניזם המועצתי יכולה אך להוביל לעיבודן מחדש של התזות הקנוֹניוֹת של השמאל האיטלקי, בין אם באמצעות ביקורת אימננטית (כמו זו של Invariance),ובין אם על־ידי סוג של היבריד איטלקי גרמני (נוסח Mouvement Communiste). מה שהקנה את התמריץ להמשגה חדשה של המהפכה והקומוניזם (כקומוניזציה) לא היה רק הבנת תוכנו של הקומוניזם על סמך קריאה צמודה בכתבי מרקס ובורדיגה, אלא גם השפעתו של גל חדש לחלוטין של מאבקים מעמדיים בשלהי שנות ה־60 ובראשית שנות ה־70 שנתנו משמעות חדשה ל'סירוב לעבוד' כתוכן ספציפי של המהפכה.

בראשית שנות ה־70, עיתונאים וסוציולוגים החלו לדבר על ה'מרד נגד העבודה' המאפיין דור חדש לגמרי של פועלים בתעשיות המסורתיות, בצד קצב הולך וגדל במהירות של היעדרות מעבודה וחבלה בה, כמו גם אדישות הולכת ונפוצה כלפי מרוּת האיגוד המקצועי. הפרשנים האשימו בכך את התחושה בדבר התרחבות האוטומציה ואי־הביטחון שהיא הביאה עמה, האסרטיביות ההולכת וגוברת של מיעוטים המדוכאים באופן מסורתי, השפעת תרבות־הנגד האנטי־סמכותנית, הכוח ותחושת האישור שהביא עמו הבּוּם הפוסט־מלחמתי הממושך ו'השכר החברתי' שהושג אך בקושי. תהא אשר תהא הסיבה להתפתחויות אלה, דומה שמה שמאפיין את המאבקים החדשים היה שבירת הצורות המסורתיות שבאמצעותן ביקשו העובדים להשיג שליטה על תהליך העבודה, בעודם מותירים רק את הביטוי לרצונם הניכר לעבוד לפחות. עבור רבים מאלה שהושפעו על־ידי האינטרנציונל הסיטואציוניסטי, 'מתקפה' פרולטרית חדשה זו אופיינה ב'סירוב לעבוד' שנגזר מהאלמנטים הטכנו־אוטופיסטיים והבוהמיים־אמנותיים אשר אותם האינטרנציונל הסיטואציוניסטי מעולם לא יכול היה לנטוש. קבוצות כמו Négation ־ Intervention Communiste טענו כי לא היה זה רק כוח האיגוד אשר מאבקים אלה ערערו עליו, אלא כל הפרוגרמה המרקסיסטית והאנרכיסטית של שחרור מעבודה וניצחון 'כוחם של הפועלים'. ברם, 'ביקורת העבודה' לא שחררה אותם מעבודה, לא הביאה אותם לשלוט בעבודה ולא גרמה להם להשתמש בה כדי להשתלט על החברה באמצעות ניהול עצמי של מקומות העבודה באירועי מאי 1968 בצרפת או ב'מאי המזדחל' (Creeping May) באיטליה ב־1967, אלא הביאה את מאות אלפי הפועלים לנטוש את מקומות־עבודתם. לא היתה זו עדות לכך שהמאבקים לא הרחיקו לכת מספיק, אלא היתה זו אינדיקציה לכך שהיעדר מועצות פועלים במהלך תקופה זו הובן כביטוי לקרע עם מה שנודע מאוחר יותר כ'תנועת הפועלים הישנה'.

מושג הקומוניזציה

            בדיוק כשם שהיה כתב העת הבדלני הבורדיגיסטי Invariance משפיע בהפצת ביקורת המועצתיוּת הנזכרת לעיל, היה הוא חשוב כמבשר המחשבה הביקורתית על דברי־ימיה ותפקידה של תנועת הפועלים. עבור  Invariance, תנועת הפועלים הישנה היתה חלק אינטגרלי מהתפתחות הקפיטליזם משלב 'פורמלי' בלבד לשלב של 'שליטה אמתית'. כישלונותיהם של הפועלים היו הכרחיים כיוון שהיה זה ההון שכונן את העקרון המארגן שלהם:

הדוּגמה של המהפכה הגרמנית, ומעל הכל של המהפכה הרוסית, ממחישה שהפרולטריון היה יכול בעליל להחריב את הסדר החברתי שהיווה מכשול להתפתחות כוחות הייצור, ובכך גם היה מכשול להתפתחות ההון, אולם ברגע שהדבר היה כרוך בייסוד קהילה חדשה, נותר הפרולטריון אסיר בכבלי ההיגיון של הרציונליות של התפתחות אותם כוחות ייצור, והגביל עצמו לבעיה של ניהול אותם כוחות.11

כך, השאלה שעבור בורדיגה היתה טעות תיאורטית וארגונית, ביטאה עבור ז'אק קאמאט (Camatte) את הצורך להגדיר את תפקידה ההיסטורי של תנועת הפועלים במסגרת הקפיטליזם. משמעות השחרור העצמי של מעמד הפועלים היתה לא רק התפתחות כוחות הייצור, כיוון שכוח הייצור העיקרי היה מעמד הפועלים עצמו. אין צורך ללכת בשממה12 בעקבות טיעונו של קאמאט כדי להסכים עם הערכה זו. ככלות הכל, בשנות ה־70 כבר היה ברור שבמזרח, תנועת הפועלים כבר היתה שלובה, לפחות בהתחלה, בעלייה חסרת־התקדים ביכולת הייצור במדינות הסוציאליסטיות, בעוד שבמערב, מאבקי הפועלים עבור תנאים טובים יותר מילאו תפקיד חשוב בגרימת הבּוּם שלאחר המלחמה וההתרחבות הגלובלית הנובעת ממנו של אופן הייצור הקפיטליסטי. ובכל זאת, עבור רבים, המחיש משבר מוסדותיה של תנועת הפועלים בשנות ה־70, כי תפקיד קפיטליסטי טהור זה נכנס בעצמו למשבר, והפועלים היו יכולים להסיר מעליהם את עולהּ של היסטוריה זו. עבור Mouvement Communiste, Négation, Intervention Communiste וקבוצות נוספות, היתה התמוטטות תנועת הפועלים הישנה דבר שראוי לחגוג אותו, לא מפני  שההנהגה המושחתת של ארגוני הפועלים לא יכלה עוד לרסן את האוטונומיה של ההמונים, אלא כיוון ששינוי מעין זה ייצג חריגה מהתפקיד ההיסטורי של תנועת הפועלים, חריגה המסמנת את עלייתה מחדש של התנועה הקומוניסטית,  "התנועה האמתית המבטלת את מצב הדברים הנוכחי".13 והיא עשתה כן במובן המידי, שכן כותבים אלה הבינו את המהומות ושביתות־הפרא של אותו עשור בתור סירוב מוחלט לכל תיווך של תנועת הפועלים, לא למען איזה תיווך אחר, 'דמוקרטי' יותר, כמו זה של מועצות הפועלים, אלא בדרך שמציבה את היווצרותם  המידית של היחסים הקומוניסטיים כאופק המהפכני האפשרי היחיד. כך, בעוד שהקומוניזם נראה בעבר כדבר שיש ליצור אותו לאחר המהפכה, נראתה כעת המהפכה כפרי־יצירתו של  הקומוניזם (ביטול העבודה השכירה והמדינה). מושג תקופת המעבר ננטש.14

בטקסט שפירסם באחרונה דאוב, הוא מסכם את הערכה זו של תנועת הפועלים הישנה:

תנועת הפועלים שהתקיימה בשנת 1900, או לפחות בשנת 1936, לא נמחצה על־ידי הדיכוי הפשיסטי ולא שוחדה על־ידי הטרנזיסטורים או המקררים: היא הרסה את עצמה ככוח של שינוי כיוון שביקשה לשמר את המצב הפרולטרי ולא להחליפו... תכלית תנועת הפועלים הישנה היתה להשתלט על אותו עולם ולנהלו בדרך חדשה: להכריח את העצלנים לעבוד, לפתח את הייצור ולקיים דמוקרטיה פועלית (עקרונית, לפחות). רק מיעוט קטן, 'אנרכיסטי' או 'מרקסיסטי', טען שמשמעותה של חברה שונה [מזו הקיימת] הינה הרס המדינה, הסחורה והעבודה השכירה, אף שזו הוגדרה רק לעתים נדירות כתהליך ולא כפרוגרמה שיש ליישמה לאחר כיבוש השלטון...15

כנגד גישה פרוגרמתית כזו, קבוצות כמו Mouvement Communiste, Négation, La Guerre Sociale תמכו בהמשגת המהפכה כהרס מידי של יחסי הייצור הקפיטליסטיים, או 'קומוניזציה'. כפי שנראה, הבנת הקומוניזציה משתנה בין קבוצות שונות, אולם במהותה היא יישום הצעדים הקומוניסטיים בתוך המהפכה כתנאי להישרדותה וכנשקה העיקרי נגד ההון. כל 'תקופת מעבר' נראתה באופן אינהרנטי כאנטי־מהפכנית, לא רק באשר היא הובילה למבנה שלטוני חלופי שמסרב 'לקמול' (השווה לביקורות האנרכיסטיות אודות 'דיקטטורת הפרולטריון'), וגם לא פשוט משום שהיא תמיד נראתה כמותירה ללא עוררין את ההיבטים היסודיים של יחסי הייצור, אלא משום שעצם הבסיס לשלטון הפועלים שעליו תקופת מעבר מעין זו תכונן נתפש עתה כמנוכר באופן יסודי למאבקים עצמם. שלטון הפועלים היה רק הצד האחר של שלטון ההון, השלטון של שכפול הפועלים כפועלים; מכאן שהפרספקטיבה המהפכנית היחידה שזמינה תהא ביטול יחס גומלין זה.16

קומוניזציה ומעגלי מאבקים:
Troploin ו־ Théorie Communiste

            המיליה שבו צמח רעיון הקומוניזציה מעולם לא היה מאוחד מאוד וההבדלים גדלו ככל שנקף הזמן. חלק סיימו את דרכם בנטישת כל מה שנותר מהדחייה של הקומוניזם המועצתי את רעיון המפלגה ושבו למה שנשאר ממורשת השמאל האיטלקי, מתאספים סביב כתות אטוויסטיות כמו הכיוון הקומוניסטי הבינלאומי (International Communist Current). רבים אחרים הטילו ספק בתנועת הפועלים הישנה ובאידיאל מועצות הפועלים וזאת כדי להידרש לפקפוק בפוטנציאל המהפכני של מעמד הפועלים. דבר זה קיבל את צורתו הקיצונית ביותר בכתב־העת Invariance והוביל לנטישת 'התיאוריה של הפרולטריון' שהוחלפה בדרישה נורמטיבית לחלוטין 'לעזוב את העולם', עולם שבו קהילת ההון דחקה את רגלי הקהילה האנושית באמצעות שליטה של ממש. ובכל זאת, אפילו בקרב אלה שלא הרחיקו לכת עד כדי כך, שררה תחושה קבועה שכל עוד המאבקים נותרים קשורים במקום העבודה, כל שביכולתם לעשות הוא לבטא עצמם כהגנה על מצבו של מעמד הפועלים. חרף גישתם השונה, קבוצות כמו Mouvement Communiste, La Guerre Sociale, Négation וצאצאיהןסיימו את דרכן בחיוּב המרידות שהתקיימו במקומות העבודה בשנות ה־70' במאבקים שצמחו ושוכפלו סביבם והקבילו אליהם, עד כדי כך שנראה היה שהן מבקשות לחמוק מכבלי הזהות המעמדית ולשחרר את 'המעמד עצמו' מן 'המעמד כשלעצמו' ובכך לחשוף את הפוטנציאל לקומוניזציה כמימוש הקהילה האנושית האמתית. כמה אנשים שהיו כרוכים במגמה זו (הבולטים שבהם היו פייר גיום ודומיניק בלאנק) הקצינו את ביקורת האנטי־פשיזם (שבה חלקו במידה מסוימת כל אלה שהגנו על תיזת הקומוניזציה) והסתבכו ב'פרשת פוריסון' משנות ה־70' המאוחרות.17 מגמה נוספת, המיוצגת על־ידי אנשי Théorie Communiste (להלן TC) ביקשה לערוך היסטוריזציה לתזת הקומוניזציה עצמה והבינה אותה במושגים של שינויים ביחסים המעמדים אשר היו בתהליך של ערעור מוסדות תנועת הפועלים וזהות מעמד הפועלים בכלל. הם פנו להמשיג את השינוי הזה כארגון מחדש של אופן הייצור הקפיטליסטי בהתאם לסיומו של מעגל אחד של מאבק ועלייתו של מעגל חדש באמצעות מהפכת־נגד מוצלחת. מבחינת TC, המאפיין המבחין את המעגל החדש הזה נעוץ בכך שהוא נושא בחובו את הפוטנציאל לקומוניזציה כגבול של סתירה מעמדית שממוקמת בצורה חדשה ברמת הייצור (עיינו בסיכום מאמר זה לשם הבהרת מובן זה של התיאוריה של TC).18

            בעוד שקבוצת TC פיתחה את תיאוריית הארגון מחדש בשלהי שנות ה־70', אחרים הלכו בדרך זו בשנות ה־80' וה־90' והקבוצה הידועה בשמה Troploin (ומכילה בעיקר את ז'יל דאוב ואת קארל נסיק) ניסתה באחרונה דבר מסוג זה בפרסומיה Wither the World ו־In for a Storm. ההבדל בין מושגים אלה הוא בולט, לא פחות מפני שהתפישה האחרונה פותחה לפחות חלקית כהתנגדות לקודמתה. החילופין בין Théorie Communiste ובין Troploin שאנו מפרסמים כאן התרחשו בעשר השנים האחרונות. בהדגישן את הערכת ההיסטוריה המהפכנית של המאה העשרים כפי שהיא מצויה בטקסטים אלה, ניכרות תפישות שונות של הארגון־מחדש הקפיטליסטי ופירושים מנוגדים בדבר התקופה הנוכחית.

            הטקסט הראשון, When Insurrections Die, מבוסס על מבוא מוקדם יותר מאת ז'יל דאוב לאסופת מאמרים שפורסמו בכתב־העת האיטלקי השמאלי Bilan על מלחמת האזרחים בספרד. בטקסט זה, מבקש דאוב להראות איך גל המרידות הפרולטרי במחצית הראשונה של המאה העשרים נמחץ על־ידי תהפוכות מלחמתיות ורעיוניות. כך, המהפכה ברוסיה הוקרבה לטובת מלחמת האזרחים ונהרסה על־ידי עליית הבולשביקים לשלטון; באיטליה ובגרמניה, הפועלים נבגדו על־ידי האיגודים והמפלגות, על־ידי השקר שטמון בדמוקרטיה; ובספרד שוב היתה זו הצעדה לקראת מלחמה (בלחן אנטי־פשיסטי) שחתמה את גורלו של מעגל שלם וכלאה את המהפכה הפרולטרית בין שתי חזיתות בורגניות.

            דאוב איננו מתייחס למאבקים המאוחרים של שנות ה־60' וה־70', אולם מובן כי שיפוטיו מתקופה זה, לדוגמה טבעה של תנועת הפועלים בכללותה, מעצבים את הערכתו באשר למה שהיה 'חסר' בגל המאבקים המוקדם אשר היה והובס. בביקורתה תחת הכותרת When Insurrections Die, קבוצת TC תוקפת את מה שהיא רואה כפרספקטיבה ה'נורמטיבית' של דאוב, אשר בה המהפכות הממשיות מנוגדות למה שהן היו יכולות להיות ולמה שהיה עליהן להיות, כלומר: לנוסחה שמעולם איננה מוצגת במלואה של מהפכה קומוניסטית אמתית. TC מסכימה באופן נרחב עם מושגו של דאוב את המהפכה (קרי: קומוניזציה) אך מבקרת אותו על שהוא כופה את המושג הזה באופן א־היסטורי על מאבקים מהפכניים קודמים כקנה מידה להצלחתם ולכישלונם (ובכך נכשל הוא להסביר את צמיחת ההיסטורית של תזת הקומוניזציה עצמה). לפי אנשי TC, ההסבר היחיד אשר דאוב יכול לתת לכישלון מהפכות העבר הוא בסופו של דבר טאוטולוגי, כלומר: שמהפכות אלה לא הרחיקו לכת - "המהפכות הפרולטריות כשלו כיוון שהמהפכות הפרולטריות כשלו לעשות מהפכה". לעומת זאת הם טוענים שהתיאוריה שלהם יכולה לספק הסבר איתן על מעגל שלם של מהפכה, מהפכת־נגד וארגון־מחדש, אשר באמצעותו ניתן להמחיש כי המהפכות מכילות בתוך־עצמן את מהפכות־הנגד כגבול אינטרינזי של המעגלים שמהם הן צמחו ושאותם הן הביאו לכדי סיום.

            בשלושת הטקסטים הבאים בחילופי־הדברים (שניים נכתבו על־ידי Troploin ואחד על־ידי TC), נחקרות מספר מחלוקות, בכללן תפקיד ה'הומניזם' בתפישת Troploin את הקומוניזציה ותפקיד ה'דטרמיניזם' בתפישת TC. ובכל זאת מבחינתי, ההיבט המעניין ביותר בחילופי־הדברים הללו, והסיבה שאנו מפרסמים אותם כאן, היא שהם מהווים הניסיון הכן ביותר שהגענו אליו בהערכת מורשתן של תנועות מהפכניות מהמאה העשרים בכל האמור בהמשגת הקומוניזם, לא כאידיאל או כפרוגרמה אלא כתנועה אימננטית לעולמו של ההון, כזו שמבטלת את היחסים החברתיים הקפיטליסטיים על בסיס ההנחות הקיימות כיום. כדי לחקור את ההנחות האלה, כדי לחזור להווה - לנקודת־המוצא שלנו - אנו מבקשים לנתח את תנאי צמיחתן של אותן הנחות במעגלי המאבק והמהפכה שנזכרו לעיל.

  1. הקטע המלא בגרמנית:
    Die Tradition aller toten Geschlechter lastet wie ein Alp auf dem Gehirne der Lebenden… Die soziale Revolution des neunzehnten Jahrhunderts kann ihre Poesie nicht aus der Vergangenheit schöpfen, sondern nur aus der Zukunft. Sie kann nicht mit sich selbst beginnen, bevor sie allen Aberglauben an die Vergangenheit abgestreift hat. Die früheren Revolutionen bedurften der weltgeschichtlichen Rückerinnerungen, um über ihren eigenen Inhalt zu betäuben. Die Revolution des neunzehnten Jahrhunderts muß die Toten ihre Toten begraben lassen.
    מקור: Der achtzehnte Brumaire des Louis Bonaparte. Kommentar von Hauke Brunkhorst (suhrkamp, Frankfurt am Main 2007).תרגום לאנגלית: Karl Marx, The 18th Brumaire of Louis Bonaparte, 1852 (MECW 11), pp. 103-106. מהדורת התרגום לאנגלית: Lawrence & Wishhart Marx-Engels Collected Works (MECW).
  2. ‘Now, The SI’ (IS no. 9, 1964). Christopher Gray, Leaving the Twentieth Century: the Incomplete Works of the Situationist International (Rebel Press 1998).
  3. ‘We shall never work, oh waves of fire!’ Arthur Rimbaud, Qu'est-ce pour nous, mon cœur (1872) in: Œuvres complètes (Renéville & Mouquet, 1954), p. 124
  4. La Révolution Surréaliste no. 4 (1925). למעשה, סירובם של הסוריאליסטים לעבודה צומצם תכופות לאמנים אגב גינוי השפעת העבודה בשכר על היצירתיות בצד תביעות לסובסידיות ציבוריות לאמנים כדי שיוכלו לשלם את הוצאות מחייתם. דומה שאפילו הטקסט שכתב על ידי ברטון וטרוצקי, 'לקראת אמנות מהפכנית חופשית', מבחין בין שני משטרים מהפכניים, האחד לאמנים ולאנשי רוח ואילו האחר – לפועלים: 'אם לשם התפתחות טובה יותר של כוחות הייצור החומריים, על המהפכה לבנות משטר סוציאליסטי של שלטון ריכוזי, [הרי שכדי] לפתח יצירה רוחנית יש לייסד תחילה משטר אנרכיסטי של חירות אישית'. כך, אחת הסיבות שבגינן נטשו הסוריאליסטים את הסתירה בין שחרור ובין ביטול העבודה היתה, אולי, שהם ראו בשחרור זה עניין לאחרים.
  5. הסיטואציוניסטים היו מודעים לביקורת אפשרי זו וניסו לחרוג ממנה. במאמרו, 'הקדמה למועצות ולארגון מועצתי' (ר' IS no. 12, 1969), כתב ריסל (Riesel) כי 'ידוע שאין אנו נוטים לפועלתנות מכל סוג שהוא [workerism]', אולם המשיך ותיאר איך הפועלים נותרים 'הכוח המרכזי' בתוך המועצות ובמהפכה. כאשר הסיטואציוניסטים מתחילים לערער על חיוב הפרולטריון [כסוכן מהפכני, ד. מ.] בתיאוריה שלהם על 'הניהול העצמי הכללי', הם בלתי קוהרנטיים בעליל. כך, למשל, כתב ראול ונייגם (Vaneigem): 'רק הפרולטריון, בכך שהוא שולל את עצמו, נותן צורה ברורה למיזם הניהול העצמי הכללי, כיוון שהוא נושא בחובו את המיזם הזה, באופן סובייקטיבי ואובייקטיבי (ר' ‘Notice to the Civilized Concerning Generalised Self-Management’, שם). אם הפרולטריון נושא בחובו את המיזם של הניהול העצמי, מכך עולה שעליו לשלול את המיזם הזה ב'שלילתו את עצמו'.
  6. אנשי האינטרנציונל הסיטואציוניסטי גילו מאוחר יותר את מידת אשלייתם־העצמית בכך שטענו ברטרוספקטיווה שהפועלים היו 'באופן אובייקטיווי ברגעים מסוימים מרחק של שעה' מהקמת מועצות במהלך אירועי מאי ('תחילתו של עידן', SI, no. 12, 1969).
  7. Bruno Astarian, Les grèves en France en mai-juin 1968 (Echanges et Mouvement 2003).
  8. למשל: "הנוסחאות 'שליטת העובדים' ו'ניהול העובדים' חסרות תוכן ממשי... תוכנו [של הסוציאליזם] לא יהיה אוטונומיה פרולטרית, שליטה וניהול הייצור, אלא היעלמות המעמד הפרולטרי, מערכת השכר והחילופין – אפילו בצורתה האחרונה ששרדה בדמות התמורה הכספית עבור כוח העבודה; ולבסוף, המפעל הפרטי ייעלם אף הוא. לא יהיה דבר לשלוט בו ולנהלו, ואף אחד שיהיה צורך לדרוש ממנו אוטונומיה". אמדיאו בורדיגה, יסודות הקומוניזם המהפכני (1957) (ICP, 1972).
  9. פורסם תחילה באנגלית בחיבור Eclipse and Re-Emergence of the Communist Movement (Black and Red, 1974).
  10. Pierre Nashua (Pierre Guillaume), Perspectives on Councils, Workers’ Management and the German Left (La Vielle Taupe 1974). Carsten Juhl, ‘The German Revolution and the Spectre of the proletariat’ (Invariance Series II no. 5, 1974).
  11. Jacques Camatte, ‘Proletariat and Revolution’ (Invariance Series II no. 6, 1975).
  12. קאמאט, בפרט באמצעות השפעתו על פרדי פרלמן, עתיד להיות מקור השראה למחשבה הפרימיטיביסטית. ר' This World We Must Leave and Other Essays (Autonomedia, 1995).
  13. Marx & Engels, The German Ideology (MECW 5), p. 49.
  14. ברעיון של 'תקופת מעבר', המצוי במיוחד בכתביהם הפוליטיים של מרקס ואנגלס, תמך כמעט כל זרם בתנועת הפועלים. במהלך תקופה זו, הפועלים עתידים להשתלט על המנגנון הפוליטי (לפי לנין) או הכלכלי (לפי הסינדיקליסטים) ולנהלו למען האינטרסים שלהם. דבר זה הלם להנחה הכללית שלפיה הפועלים ינהלו את מקומות עבודתם טוב יותר ממעבידיהם, וכך השתלטותם על הייצור תהיה שווה לפיתוחם אותו (דבר שיפתור אי־יעילות, אי־רציונליות ואי־צדק). בהזזת השאלה הקומוניסטית (כלומר: השאלה המעשית של ביטול העבודה השכירה, החילופין והמדינה) לתקופה שאחרי המעבר, השמאלה המיידית – המהפכה – הפכה לעניין של התגברות על ההיבטים ה'רעים' של הקפיטליזם (אי־השוויון, עריצות המעמד הפרזיטי, ה'אנרכיה' של השוק, 'אי־הרציונליות' של המקצועות ה'בלתי־יצרניים' וכיו"ב); זאת, כאשר היבטים מסוימים של הייצור הקפיטליסטי נשמרים בצורה 'רציונלית' יותר ופחות 'בלתי־צודקת' (השוויון בשכר והחובה לעבוד, הזכות לערך המלא של המוצר לאחר ניכוי 'העלויות החברתיות' וכיו"ב).
  15. Gilles Dauvé, ‘Out of the Future’ in Eclipse and Reemergence of the Communist Movement (1997) pp. 12-13.
  16. יש לציין כי בשנות ה־80', אלפרדו בוננו (Bonanno) ושאר 'אנרכיסטים מתקוממים' (‘insurrectionary anarchists’ ) הגיעו באופן עצמאי למשהו שדומה לתזת הקומוניזציה. ובכל זאת הם נטו להבין את הקומוניזציה כלקח שיש ליישמו בכל מאבק ומאבק. כפי שטוען דבור (Debord) לגבי האנרכיזם בכלל, מתודולוגיה אידיאליסטית ונורמטיבית מעין זה 'נוטשת את השטח ההיסטורי' בכך שהיא מניח שכבר נמצאו כל צורותיה הראויות של הפרקטיקה [Debord, Society of the Spectacle (Rebel Press, 1992), § 93 p.49).]. בדומה לשעון שבור, אנרכיזם כזה יכול תמיד לבשר את הזמן הנכון, אולם רק ברגע אחד נתון, כך שכאשר מגיע בסופו של דבר הזמן הנכון, ההבדל יהיה מועט בלבד.
  17. רובר פוריסון היה היסטוריון בורגני שמשך תשומת לב בשנות ה־70' המאוחרות כשהכחיש את תאי הגזים באושוויץ (הגם שלא את הרצח ההמוני והשיטתי הנאצי). אשר על כן הועמד פוריסון לדין. מסיבות הידועות רק לעצמו, הפך פייר גיום למגינו הבולט של פוריסון והצליח למשוך למטרתו זו כמה מאנשי La Vielle Taupeו־La Guerre Sociale (בפרט את דומיניק בלאנק). דבר זה יצר פולמוס הרסני בתוך השמאל הקיצוני בפריס, פולמוס שארך יותר מעשור.
  18. קבוצות אחרות אשר רואות את מוצאן ממגמה זו שהתקיימה בשלהי שנות ה־70' והוגדרה בצורה רופפת הנן: La Banquise, L'Insecurité Sociale, Le Brise Glace, Le Voyou, Crise Communiste, Hic Salta, La Materielle, Temps Critiques.